פסק-דין בתיק ע"פ 6819/01

השופט א' א' לוי:

1.        האישום

           המערער, שגר עד למאסרו בשאר-ישוב, היה נשוי שנים רבות לדלילה ("דולי") גרשוני (להלן: "המנוחה"). בשנת 1999 הביעה המנוחה את רצונה להתגרש ממנו, ובשלב כלשהו העתיקה את מקום מגוריה למטולה. חרף זאת, הוסיף המערער לקיים קשרים הדוקים עם המנוחה וילדיהם, ועובר למותה הוא אף העסיק את המנוחה בעסקו.

           בדיעבד התברר, כי במשך שנים רבות, אף קודם לפרידתה מהמערער, קיימה המנוחה קשר רומנטי עם גבר זר (להלן" "אהוד"), ובכל עת שעלה בלבו של המערער חשד בעניין זה והוא הטיחו בפני המנוחה, היא הכחישה את קיומו מכל וכל.

           בתאריך 17.10.99 שהה המערער לרגל עסקיו בתל-אביב, והמנוחה הודיעה לו בשיחת טלפון, כי לא תוכל להגיע לעבודה ביום המחרת, הואיל והיא עתידה לנסוע לבקר בן של חברתה שאושפז בבית חולים. לרוע מזלו, הבחין המערער בשלב כלשהו באותו במכוניתו של אהוד בתל-אביב והחל לעקוב אחריה, מאחר ועלה בלבו חשד שהוא והמנוחה קבעו להיפגש. ואכן, מעקבו של המערער הוביל אותו לשדה התעופה דב, לשם הגיעה כחלוף זמן קצר המנוחה בטיסה.

           במפגשה עם המערער, ומשהיה ברור לה כי סודה נחשף, לא הסתירה עוד המנוחה את דבר קיומו של הקשר עם אהוד, והיא דחתה את בקשת המערער להצטרף אליו כדי לשוב לחיק משפחתה. נהפוך הוא, היא דרשה מהמערער כי יניח לה, ואף איימה עליו שאם לא יעשה כן תזעיק את המשטרה. בסופו של דבר הצטרפה המנוחה לאהוד ונסעה משם, וכל ניסיונותיו של המערער ליצור עמה קשר טלפוני באותו לילה, לא נשאו פרי.

           ביום המחרת שב המערער לקריית שמונה, ובשעות הבוקר הצליח לשוחח עם המנוחה בעודה בתל-אביב, וביקשה להיפגש עמו לשיחה. בעקבות כך, ובהגיעה לצפון, התקשרה המנוחה למערער, והם קבעו להיפגש בביתם שבשאר-ישוב. לטענת המשיבה, למפגש זה הגיע המערער כשהוא מצויד באולר מתקפל מסוג "לדרמן", עמו תקף, בשעה 14.15 לערך, את המנוחה, תוך שהוא דוקר אותה שוב ושוב. המערער לא הרפה מקורבנו גם כאשר נמלטה פצועה אל מחוץ לבית, והוסיף לדקור אותה, עד שאחד השכנים הצליח לחלץ את האולר מידו. לטענת המשיבה, גם בשלב זה לא נתקררה דעתו של המערער, והוא נכנס לבית פעם נוספת וחזר כשהוא אוחז בסכין מטבח מתוך כוונה להוסיף ולדקור את המנוחה, אולם שכנים שנזעקו לשם מנעו זאת ממנו.

           על פי הנטען בכתב האישום, נגרמו למנוחה 21 פצעי חתך ודקירה, ואלה גרמו למותה.

2.        ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

           המערער הועמד לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח, לפי סעיף 300(א(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועל כתב האישום הוא הגיב באמצעות בא-כוחו. הוא לא הכחיש כי מותה של המנוחה נגרם מידיו, וטען כי שעה ששוחח בטלפון עם המנוחה בבוקר האירוע, הוא הודיע לה כי השלים עם פרידתם, וביקש לקיים את הפגישה עמה כדי להסדיר את ענייני הגירושין. ועוד נטען, כי המערער הגיע לפגישה כשהאולר בכיסו, אולם בכך לא היה דבר חריג, הואיל והוא נהג לשאתו עמו דרך קבע. באשר לדקירות עצמן, גרסת המערער היתה שחלק זה של האירועים אינו זכור לו מחמת המצב הנפשי אליו נקלע. בחקירתו, ובמהלך עדותו בבית המשפט, טען המערער, כי בעת שפגש את אשתו בשאר ישוב, היא הטיחה בו דברים קשים ("אני באתי להרוג אותך"), פרטה באוזניו את מערכת יחסיה עם אהוד, ואף חשפה בפניו קעקוע שעל שדה, תוך שהיא מוסיפה כי עשתה זאת כדי למצוא חן בעיני מאהבה. לגרסת המערער, הצטברותם של כל אלה גרמו לו ל"טרוף מוחלט", וזו הסיבה לכך שאירוע ההמתה לא נשתמר בזיכרונו.

3.        המערער תואר על ידי אלה שהכירוהו כאדם שקט, שהאלימות לא אפיינה אותו, ועל כן, כדי לתהות על מצבו הנפשי בשעת האירוע נעזרו הצדדים בחוות דעת של בעלי מקצוע. ראשונה הוגשה חוות דעתו של ד"ר מירז, סגן הפסיכיאטר של מחוז הצפון, שמצא כי אף שהמערער היה עובר לאירוע במצוקה נפשית, הוא לא לקה במצב פסיכוטי, ושכחתו את אירוע הדקירות יכולה להיות תוצאה של תסמונת אמנסטית המתבטאת בשכחה של אירוע טראומטי.

           מנגד, הונחה בפני בית המשפט, חוות דעתו של ד"ר יוסף לריה, אשר מצא, ברמת הסתברות גבוהה, כי בשעת המעשה, ובתגובה לפעולת התגרות בעלת משמעות סימבולית ארכאית, התפתחה אצל המערער הפרעה דיסוציאטיבית חדה. ד"ר לריה הוסיף כי "הפרעה זו, שביטויה הקליני המרכזי הוא שיבוש הכושר לאינטגרציה מנטאלית של תפקודי הזיכרון, המודע, התפיסה החושית והשליטה בתנועות הגוף", הגבילו את יכולתו של המערער בשעת ביצוע המעשה, "במידה ניכרת מאד אם לא לחלוטין", לשקול אלטרנטיבות אחרות ולבחור ביניהן, להימנע מביצוע המעשה, או לכשהחל בו, להפסיקו".

           על כך הגיבה המשיבה בחוות דעת נוספת של ד"ר מירז, בה הביע המומחה את הדעה, כי במהלך ביצוע הרצח לא היה המערער שרוי במצב של הפרעה דיסוציאטיבית אמנסטית. עם זאת, נאמר כי "לא ניתן לשלול בזהירות התפתחות מצב דיסוציאטיבי אמנסטי בעקבות האירוע, אך יש לציין שלא ניתן לשלול גם התחזות או הגזמה בהפרעה זו".

4.        בית המשפט המחוזי קבע, כי החשד שהמנוחה מקיימת קשר רומנטי עם גבר זר, פיעם בליבו של המערער שנים רבות. חשדו התאמת במפגש בשדה התעופה בתל-אביב, שם עמד לראשונה מול המציאות הקשה. אין ספק שאירוע זה היה מסעיר, ואולם עד למפגשו עם המנוחה ביום המחרת, חלפו שעות לא מעטות, במהלכן הסכין המערער עם העובדה ששוב אין תקווה שהמנוחה תשוב אליו. לא זו אף זו, המערער הלך למפגשו עם המנוחה, כגרסתו, כדי לשוחח עמה על הסדרתם של ענייני הגירושין, וגם בכך יש כדי להעיד על השלמה כפויה עם הפרידה הצפויה ממנה. באשר לקעקוע שעל חזה של המנוחה, קבע בית המשפט, כי אין ספק שהמערער הבחין בו בעבר, ומכאן נבעה מסקנתו כי המשיבה הוכיחה את היעדר הקנטור. באשר לרכיביה האחרים של העבירה, קבע בית המשפט, כי נשיאת האולר על ידי המערער ושליפת הסכין מקיימת את יסוד "ההכנה". ובאשר להחלטה להמית, דחה בית המשפט את חוות דעתו של ד"ר לריה, והעדיף על פניה את ממצאיו של ד"ר מירז. נקבע כי המערער "לא עורר ולו גם ספק שפעל כאוטומט ... לאור מכלול הראיות אין כל מקום לומר שה[מערער] היה במצב שנשלל ממנו קור הרוח ואפשרות המחשבה וההבנה, או שנפגם כושרו להתכוון כוונה פלילית ולקטול את אשתו המנוחה" (עמ' 51 להכרעת-הדין). בעמ' 52 הוסיף בית המשפט ואמר:

"גם אם [המערער] היה שרוי בסערת רגשות אין בכך כדי לשנות את המסקנה שהייתה לו כוונה ברורה לגרום למות המנוחה, ואין בזה כדי להשפיע כהוא זה אל אחריותו הפלילית. גם אם גבר עליו יצרו, עובר למעשה ההמתה, לא נשללה ממנו יכולתו השכלית ו[המערער] לא איבד את כושרו להבין ולדעת שהדקירות שהנחית במנוחה, יביאו למותה. כאשר לא נשלל ממנו הכושר להימנע מלבצע הדקירות, יש לראותו כמי שחפץ בתוצאה של גרימת מות המנוחה. גם אם נתרופפו אצל [המערער] מנגנוני בלימה נפשיים ומוסריים, לא נשללה ממנו היכולת לגבש כוונה להמית ואין בזה כדי לשנות את המהות והתוצאה המשפטית של הכוונה".

לנוכח כל אלה קבע בית המשפט המחוזי, כי עניינו של המערער אינו נכנס גם לגדרו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, הוא הסעיף המתיר לבית המשפט לגזור במקרים המנויים, בו למי שהורשע ברצח, עונש מופחת.

5.        נימוקי הערעור

           בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' הרמן, הביא בפנינו את השגותיו כנגד הרשעת שולחו בעיקרי טיעון מפורטים בכתב, שלא הותירו סוגיה כלשהי - עובדתית ומשפטית כאחת - ללא דיון ממצה. להשקפת בא-כוח המערער, אף שהכרעת הדין עוסקת גם במחלוקת עובדתית, הרי שההכרעה אינה נסמכת על מראה עיניים, ועל כן אין מניעה להתערבותו של בית משפט זה גם בממצאים שבעובדה. כן נטען, כי בראיות המשיבה לא היה כדי להוכיח את התקיימותם של רכיביה השונים של "הכוונה תחילה", שבלעדיה לא תיכון הרשעה ברצח. ועוד נטען, כי לא נכון היה לדחות את חוות דעתו של ד"ר לריה, לפיה פעל המערער בעת היותו נתון בהתקף דיסוציאטיבי שמנע ממנו לשקול את צעדיו ולפעול בהיגיון, מצב המגבש את יסודותיו של האוטומטיזם השפוי, וממילא שולל את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת רצח. ועוד מבקש בא-כוח המערער כי נקבע שהוכח קיומו של קנטור במובנו הסובייקטיבי, ואם כך נעשה כי אז נכון להוסיף ולפסוק כי די במבחן זה של הקנטור, ואין צורך לבחון את עמידתו במבחן האובייקטיבי.

           המשיבה, מצידה, מבססת את טענותיה לדחיית הערעור על הנמקתו של בית המשפט המחוזי.